פסק-דין בתיק ת"א 1274-05

התובעים הם בעלי הזכויות והמחזיקים במקרקעין ברובע המוסלמי בירושלים, הצמודים לביתו של הנתבע. הנתבע בנה תוספות בניה על גג ביתו וכן הוסיף חדר נוסף במרפסת, אשר אין מחלוקת כי תוספות אלו ששטחן הכולל כ-160 מ"ר נבנו מבלי שניתן היתר בניה כדין לבנייתם. בתביעתם טוענים התובעים, כי תוספות בניה אלו מהוות מטרד, בכך שהן יוצרות סכנה להתמוטטות המבנה, בכך שהבנייה פוגעת בערך המקרקעין שבבעלותם ובכך שהן חוסמות את האור ואת האוויר מנכסי התובעים. מכאן תביעתם למתן צו שיורה לנתבע לסלק את הבנייה שנבנתה שלא כדין, המהווה לטענתם, מטרד וכן לאסור עליו להמשיך ביצירת המטרד ולחלופין לחייבו בפיצוי בגין ירידת ערך הנכס של התובעים. כן תבעו הם, לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי. הנתבע חולק על טענות התובעים ולטענתו, לא נבנתה קומה נוספת בנכס, אלא דובר רק בתיקון גג הבניין, שהחליף את הגג שנבנה בעבר והתמוטט. עוד טען הנתבע טענות מקדמיות נוספות בעניין זכותם של התובעים להגיש את התביעה הנדונה, שיפורטו בהמשך הדברים.

שתי השאלות העיקריות הטעונות בירור והכרעה הן אלו: האחת, האם הוכח קיומו של מטרד ליחיד. בהקשר זה תיבחנה עבירות הבניה שעבר הנתבע ומסקנות המומחה מטעם בית המשפט באשר לאותן תוספות בניה. כן תידון העוולה של מטרד ליחיד שעניינה בניה לא בטוחה שנבנתה ללא היתר בניה. השנייה, עניינה בזכותם של התובעים לקבלת הסעדים הנתבעים וזאת בשים לב לזיקתם אל הנכס, לעילת התביעה ולסעדים הנתבעים. בהקשר זה תיבחן בין השאר העוולה של מטרד ליחיד והזיקה הדרושה של המוטרד אל המקרקעין שלהם נגרם המטרד.

א.         הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2.         תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)).

3.         בדיון שהתקיים ביום 9.4.2013 בפני כבוד סגן הנשיאה אברהם רובין, טען בא-כוח הנתבע כי ראוי היה שהתביעה תישמע מראשיתה בפני השופט שייתן את פסק הדין, אך לא ביקש זאת. עם זאת, ביקש חקירת עד נוסף וכן ביקש שהשופט שיכתוב את פסק הדין יבקר בנכס קודם למתן פסק הדין וזאת בשים לב לכך שכבוד השופט מילנוב ביקר בנכס במהלך שמיעת התובענה הנדונה.

בהחלטה מיום 11.4.2013 נדחו בקשות הנתבע ונקבע כי לאחר הגשת סיכומי הצדדים, יועבר התיק אליי למתן פסק-דין וכי אז גם תינתן החלטה בעניין הבקשה לביקור בנכס. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור אל בית המשפט המחוזי בירושלים (רע"א 25451-05-13), שנדחתה בהחלטתו (כבוד השופט רם וינוגרד) מיום 30.5.2013.

לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים ובהתאם להחלטה מיום 11.4.2013, בחנתי את בקשת הנתבע לעריכת ביקור בנכס בטרם מתן פסק הדין, אך לא ראיתי מקום או צורך להיעתר לה. לאחר לימוד התיק ובין השאר, עיון בתמונות הרבות בחומר הראיות הרב המצוי בו ובשים לב לשאלות השנויות במחלוקת, הגעתי לכלל מסקנה שאין בביקור כדי להוסיף או לשנות.

ב.         עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

            הנכס והצדדים

4.         המקרקעין המצויים בבעלות חלק מהתובעים ומחוזקים בידי חלקם, כפי שיפורט להלן, הם מקרקעין שאינם רשומים במרשם המקרקעין. המקרקעין ידועים בתור חלקות 47-42 בגוש 19 ירדני, והם מצויים ברחוב אל קירמי ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים (להלן - הנכס או המקרקעין).

ביתו של הנתבע הוא ברחוב אל קירמי 1, והוא מצוי מול הנכס וגובל בו.

5.         התובעת 1, היא חברת עיר על תילה בע"מ, שמנהלה הוא מר אלי אטל (להלן גם - אטל), ועל-פי טענתה, היא שוכרת מהתובעים 2 ו-3 אולם רב מימדים בנכס ומפעילה אותו. בפסק הדין שניתן בה"פ (מחוזי ירושלים) 6131/07 הקדש ציפורה (בת ישראל שור) והרב מאיר מייזל וחברת עיר על תילה נ' רשם ההקדשות מיום 19.5.2008 ; להלן - ה"פ 6131/07 הקדש ציפורה), דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת רות שטרנברג-אליעז) בקשה לאישור מכירת הנכס מההקדשות (התובעים 2 ו-3) לתובעת 1. עם זאת, על-פי העולה מפסק-דין זה, לא הייתה מחלוקת על כך שהתובעת 1 מחזיקה בנכס, כי היא שוכרת אותו מההקדשות וכי אף שיפצה את הנכס והשביחה אותו. במסגרת התביעה הנדונה, לא הוגש ואף לא הוצג הסכם השכירות, ולעניין זה וכן לעניין מעמדה של התובעת 1 בנכס, עוד נידרש בהמשך הדברים.

6.         התובעים 2 ו-3 הם שני הקדשות, שלגביהן נקבע בה"פ 6131/07 הקדש ציפורה, כי הם בגדר הקדש ציבורי (ולא הקדש דתי, כמשמעו בסעף 41(א) בחוק הנאמנות, התשל"ט-1979).

התובע 2, הקדש ציפורה (בת ישראל שור) והרב מייזל, הוקם בבית הדין השרעי בשנת 1886. את ההקדש הקימה הגב' ציפורה (בת ישראל בן אברהם שור) מייזל ז"ל על שמה ועל שם בעלה ר' מאיר בן יעקב בן יוסף מייזל ז"ל. כשלוש שנים לאחר פטירת ציפורה מייזל, הקים מאיר מייזל בבית הדין השרעי, את הקדש מאיר, שיינה מירל ופייגה אסתר מייזל, הוא התובע 3. הקדש זה הוא על שמו של מאיר מייזל, על שם בתו ועל שם אשתו השנייה שלה נישא לאחר פטירת ציפורה, אשתו הראשונה (התובע 2 והתובע 3 יכונו להלן גם - ההקדשות).

לאחר שנת 1967 הוחזקו נכסי שני ההקדשות בידי האפוטרופוס הכללי, וביום 12.2.1974, בהתאם לסעיף 5(ב) בחוק משפט ומנהל (נוסח משולב), התש"ל-1970, שיחרר האפוטרופוס הכללי את מקרקעי ההקדשות לידי האפוטרופוסים של ההקדשות. תוספת נוספת של שחרור חלקות נוספות בידי האפוטרופוס הכללי הייתה ביום 1.11.1990 ועל-פי האמור בה, תוספת זו נדרשה מחמת טעות שנפלה בשחרור הקודם, משנת 1974. כך שעל-פי שני כתבי השחרור, שוחררו לידי ההקדשות חלקות 47-42 במקרקעין. בכתב השחרור מיום 12.2.1974, נאמר כי שחרור המקרקעין נעשה בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (בתיק המ' 1724/73 מיום 5.2.1974) ועל-פיו כאמור, שוחררו המקרקעין לידי האפוטרופוסים של ההקדשות (עוד על הרקע של ייסוד שני ההקדשות והדין החל לגביהם, ראו ה"פ 6131/07 הקדש ציפורה).

7.         התובע 4, הרב גבריאל יוסף זילברמן, מונה בהתאם להחלטת בית הדין הרבני האזורי בירושלים מיום 11.5.2004 (כ' אייר התשס"ד), להיות "אפוטרופוס יחיד על שני ההקדשות הנ"ל, במקום האפוטרופוסים הקודמים שמונו על-ידי בית הדין ... והוא המוסמך היחידי לחתום בשם ההקדשות ולטפל בכל הקשור אליהם". מינוי זה נקבע למשך שנה וביום 12.4.2005 הוארך לשלוש שנים נוספות.

לאחר הגשת סיכומי הצדדים, ביום 1.9.2013, הגישו התובעים אישור של רשם ההקדשות על רישום ההקדש. בהחלטה מיום 1.9.2013 התבקשו התובעים להבהיר על שום מה הוגשה הודעה זו בשלב כה מאוחר, לשם מה הוגשה ואיזו השלכה יש לכך. בהתאם לכך הגישו התובעים עוד באותו יום, את פסק הדין בה"פ (מחוזי ירושלים) 8402/09 הקדש ציפורה (בת ישראל שור) והרב מאיר מייזל נ' מדינת ישראל - רשם ההקדשות, שניתן ביום 10.8.2010 (כבוד השופט נעם סולברג) (להלן - ה"פ 8402/09 הקדש ציפורה). בהתאם להחלטה הנזכרת (מיום 1.9.2013), הגיש הנתבע את תגובתו ביום 2.9.2013, שבה התנגד להגשת מסמכים אלו. מאחר שמדובר בפסק-דין ובאישור רשמי שלא ראיתי בו כדי לשנות מטענות הצדדים, לא ראיתי מניעה לאפשר את קבלת המסמכים האמורים.

מעיון באישור רשם ההקדשות, בפסק-הדין הנזכר, בהבהרת התובעים ובתגובת הנתבע עולה, כי על-פי פסק הדין, מונה התובע 4 (הרב זילברמן) להיות נאמן ההקדשות. מכאן שלכאורה, עד מתן פסק הדין (לרבות בעת הגשת התובענה הנדונה), פעל התובע 4 מכוח מינויו משנת 2004 מטעם בית הדין הרבני האזורי בירושלים. בהתאם לפסק הדין משנת 2010, מונה הרב זילברמן להיות נאמן ההקדשות וכן מונה נאמן נוסף להקדשות, הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים (להלן גם - הרב רבינוביץ), ונקבע כי הרב רבינוביץ' הוא בעל הקול המכריע להחליט בענייני ההקדשות.